<h1>ספר התרומות שער ה' חלק א', ב'</h1>
<h2>דף פה:</h2>
גרסינן בפרק המוכר את הבית [ב"ב ע' ע"ב] שטר כיס היוצא על היתומים. פירוש, שטר עסק שדינו להיות פלגא מלוה פלגא פקדון. דייני גולה אמרו נשבע וגובה כולו, דייני ארץ ישראל אמרו נשבע וגובה מחצה. פירוש, האי פלגא דאיתיה בתורת מלוה, נשבע עליה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים וגובה אותה, אבל אידך פלגא דאיתיה פקדון חיישינן שמא נאנס ביד אביהם ונפטרין, דהא טוענין ליורש, אי נמי דילמא פרעיה, דהמפקיד אצל חבירו אף בשטר אין צריך להחזיר לו בשטר, דמהימן מיגו דאי בעי אמר נאנסו, והאי דלא טען כך בחייו, אימר מלאך המות אנסיה. וכתבו הראשונים דכי היכי דאי טען נאנסו לא מהימן אלא בשבועה חמורה, יורשיו נמי משתבעי שבועה חמורה, ומפטרי בשבועה שאינם יודעים. וכתב ה"ר אפרים הא דפסקינן בשטר כיס איכא לעיוני, מי אמרינן כיון דאבוהון משתבע בגזרה דנאנסו אפלגא דפקדון, יורשין נמי משתבעי אפלגא דפקדון ומשלמי פגלא דמלוה, או דילמא דוקא אבוהון דטעין בבריא מלוה עילויה הוא דמשתבע אבל אינהו דלא יכיל מלוה למימר בברי דבידיהו הוא, פטירי בלא שבועה. ואשכחן לגאון דמחייבם שבועה. ותמיהא לן טובא וסבירא לן דאין נשבעין כלל אפקדון, ע"כ. ובעלי התוספות ז"ל כתבו כי רבינו שמואל פסק דנשבעין יורשין שלא אמר לנו אבא שחייב לו מחצה פקדון, ואנן לא נראו לנו דבריו, דהאי שבועה ליתה בתלמוד דלישתבע יורש כדי להפטר כי אם לגבות, [ע"כ]. והם האריכו בראיות. גם כתבו שאין להטיל עליהם שבועת היסת לפי שאין להם לדעת אם פשע אביהם אם לאו, ע"כ. ותו גרסינן בפרק המקבל [ק"ד ע"ב] אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון וכו'. ואמרינן עלה אמר רב אידי בר אבין אם מת נעשה מטלטלין אצל בניו. פירוש, אם מת המתעסק והעסק קיים בידו, הרי אותו פלגא שהיה מלוה נעשה מטלטלין אצל בניו, ואין בעל העסק גובה אותו פלגא מבניו כלום דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי. רבא אמר להכי קרו לה עיסקא שאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו. וכתב הרב ז"ל בהלכותיו הלכך אי איכא עליה סהדי דהני מטלטלין מחמת ההוא עיסקא נינהו שקיל להו מלוה בלא שבועה ואפילו מיתמי, ואי איכא עליה דמתעסק כתובה או שטר חוב וליכא נכסי למיתנא וידיע בסהדי דהני מטלטלי דעיסקא נינהו, לית להו מהני נכסי ולא מידי, אלא שקיל להו מרייהו לחודיה, דלדידיה נינהו, דלא קננהו מיתנא אלא לאיעסוק בהו בלחוד, וכיון דמת הדר עיסקא למאריה. מיהו אי איכא רוחא בההוא עיסקא בההיא שעתא דמת מתעסק, שקלי מיניה בעלי חובים מנאתא דהוה שקיל מיתנא, ואי ליכא רוחא לא שקלי מיניה מידי אלא הדר עיסקא למאריה, ע"כ. ואם לא יביא ראיה בכך, אחר שחזקה הוא שכל הנמצא תחת ידי האדם עומד בחזקתו עד שיברר שאינו שלו, יש לנו לדון שיגבה המלוה ממה שמוצא תחת ידו של לוה ואין מאמינין אותו אפילו בשבועתו כשתולה ממונו בשל אחרים, דחיישינן לקנוניא. וכן פסק ה"ר משה ז"ל [מלוה פ"א ה"ד] שאין שומעין לו אלא או יביא ראיה או יגבה מהן בעל חובו. ומצאתי תשובה אחת לרבינו אלפסי ז"ל [סימן ר"ט] שכתב שאם טען הלוה והודה שנכסים שבידו מופקדין אתו מראובן, שישבע ראובן שהן שלו ונוטלן. ותשובה זו אפשר שהסופרים שבשוה, שהרי תלמוד ערוך בפינו דחיישינן לקנוניא, ושאין אדם נאמן בהודאתו אם הוא חב בה לאחרים, ושבועה זו שדן שישבע ויטול, מנין לו והיכן היא נשנית בכלל כל הנשבעין ונוטלין, הרי לא מצינו אותה לא במשנה ולא בגמרא.
והיכא דטעין לוה שמה שבידו הרי הוא חייב ממון לגוים בשטר או בעל פה והוא חושש שלא יביאוהו לידי סכנת נפשות כשלא יפרע להם את שלהם. בכל זה פסק ה"ר משה ז"ל [מלוה פ"א ה"ו] שהורו רבותיו שאין שומעין לו ומגבין מנכסיו לישראלים, וכשיבואו הגוים ויאסרוהו הרי כל ישראל מצווין לפדותו, ע"כ. וכן אם טען הלוה שהנמצא בידו כבר הוא משועבד לבעלי חוב מוקדמין ישראלים וגוים ורוצה לדחותו מעליו בכך, ויש לנו ידיעה שכן הוא כדבריו, אך הם שותקים עתה ואין תובעין בנכסיו כלום, או שלא הגיע זמנם וזה המאוחר תבעו בפנינו. על כל זה יש לב"ד לחייבו לפרעו מנכסיו וכשיבואו המוקדמין יטרפו ממנו, כדאמרינן בעלמא העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ומכרו מכור והלוקח יחוש לעצמו. וכן עושין ב"ד שמגבין לזה וכשיבואו המוקדמין לטרוף טורפין. וכן פסק ה"ר משה ז"ל [מלוה פ"א ה"ד] שמגבין לו מכל קרקעות ומכל מטלטלין אע"פ שהן משועבדין לכתובת אשתו או לבעל חוב שקדם, ואם יבא ראשון ויטרוף יטרוף, ע"כ.
